צנצנת פקיילה – סיפורה של שחרחורת

פקיילה

אני איש של שווקים מת על השוק בנתניה! נכון מחיר פירות וירקות ברמי לוי בימיי מבצע נמוכים בהרבה, אבל את חווית השוק אין ברמי לוי, וגם את “השחרחורת” לא תיראו ברמי לו.

השחרחורת – אותה צנצנת (פלסטיק) קטנה מלאה במשהו שחור, שחור כמו השמיים בגיהינום, נמצאת בכול מקום, בכול קצביה, בכל מעדניה, בכול חנות תבלינים. אין לה תווית ואין לה שם כאילו חושבת מי לא יודע מי אני – וכי בר רפאלי צריכה שיהיה כתוב על מצחה “בר רפאלי” כולם יודעים … אבל אני לא!

מתבייש לשאול מרגיש כמו אותו צעיר שיום יום חולפת על פניו יפיפייה שחרחורת, קולט שזורקת בו רבע מבט מבויש אבל לו אין את האומץ לשאול, אומר בליבו מחר…

ואז זה קרה אני חמישי בתור בקצביה “דדוש קצבים” הן על הדלפק הצנצנות הקסומות השחורות ללא שם, אבל אני קולט שלאחת, אומנם מרובעת ולא עגולה יש שם: שמה “פקיילה” אני מרגיש כאותו בחור כאשר יום אחד כשהשחרחורת חצתה את דרכו שמה בידו פיסת נייר עם מספר טלפון והסתלקה.

אני שולח לחלל הקצביה שאלה בחצי קול ולא בקול בטוח “מה זה הפקיילה הזה…” הקופאית שמעבירה כרטיס אשראי בקופה עוצרת זורקת בי מבט נזעם כאומרת “אתה לא מתבייש, מי לא יודע ?” אני מתקמט לתוך עצמי מבושה, לפניי בתור זקנה ממש נמוכה ומצומקת מה זה נמוכה, בגובה כזה שהיא כמעט לא מגיעה לעצמה, מוקפדת, מצובעת משער ראשה ועד ישבנה והמרחק לא גדול בגלל הגובה.

הזקנה קולטת את מה שקורה, שולחת מבט מפייס בקופאית כאומרת “למה את ככה, הוא לא יודע למה שלא נספר לו” פותחת אליי בעברית עם מבטא צרפתי כבד (אני חושב בליבי עוד אחת שקנתה לנו את כל הדירות בנתניה) מנסה להסביר משהו על עליי סלק, טביחה כל מיניי מילים שאני לא מבין ובכלל כשאומרת “פקיילה” משתנה הקול שלה מין אינטונציה, זה לא יוצא בדיוק פקיילה ב “פ” ולא ב “ב” של ערבים שאומרים “בוליס” משהו בין לבין שאני לא מצליח להגות.

אני מגיע לקופה, לוקח את השחרחורת המרובעת זאת עם השם, הקופאית כמעשה של התפייסות מוציאה אותה מידי ונותנת לי במקום את המעוגלת ללא השם ואומרת “אם כבר אז עדיף שתיקח את זה, זה יותר אותנטי”

אני אומר “טוב אקח שניים”, מגיע הביתה בשמחה לוקח ביד את השחרחורת מול גוגל ואומר לעצמי טוב עכשיו אלמד אותך.

נופל לי האסימון ואני מבין את התרגיל שעשתה לי הקופאית: בידי נמצאת השחרחורת בלי השם ומי יכול לזכור שם כמו “פקיילה”.

הבנתי הקופאית לא נשברה היא עבדה עליי. מיואש שמתי לאחר כבוד בתוך שקית ניילון את הצינצנות והכנסתי למקרר תוך שאני אומר: “עוד יבוא יומכם…”

והיום בא, באחת השבתות כשאני סוגר את בית הכנסת בשבת בבוקר לאחר שיעור גמרא שלפניו קידוש בו מפרקים בקבוק ויסקי רק לצורך בדיקה כמובן ואח”כ לחיטוי כוס שניים בירה, שהוויסקי לא ירגיש בודד …. אני קולט אותו צועד במעלה רחוב הר הבית עם רעייתו.

“אותו” מישהו שאני שנים לא יודע לשמו והוא לא יודע לשמי אבל אנחנו אוהבים להתלוצץ, היחסים בייננו התחילו באותו יום שאמרתי לו בבית כנסת “תישמע קשה לי לדבר איתך כי אתה גבוהה מידיי ואני לא שומע טוב וצריך להסתכל בשפתיים של מי שמדבר איתי ובגלל הגובה שלך אתה כואב לי את הצוואר” ומאז אנחנו רק צוחקים.

אני רואה אותו צועד כאמור במעלה רחוב “הר הבית” הוא מנפנף לעברי בידו תוך שהוא שולף מכיסו את קופסת הקסמים שלו: קופסת טבק להרחה. אנחנו מריחים ואז בא לי הרעיון ידעתי שהגבוהה טריפולי סיפרתי לו את סיפור “השחרחורת” ושאלתי אם הוא יודע משהוא עליה.

אשתו שמעה ואני קולט שגם מבטה נהיה כמו חצי מבטה של הקופאית, עיניה שואלות “מה לך בינינו, אתה והרגל קרושה שלך, והגפילטע פיש…”

בעלה נחלץ לעזרתי: “למה את ככה תעזרי לו , אולי יחזור בתשובה…” היא מסבירה, אני לא מבין אבל קולט טוב את המילה “פקיילה” .

זו שבת חורפית מוצ”ש עוד שש שבע שעות ואסור לי לשכוח  את השם.

אישתי מתנפלת עליי במוצ”ש: “מה קרה לך הפעם? כל השבת אתה ממלמל מילה מוזרה , “פקיילה” מה זה ?” אני עונה סתם למדנו משהוא בגמרא ואני רוצה לבדוק את הסוגיה בגוגל”. מה אני אספר לה את האמת על השחרחורת ? עוד תחשוב שאני בוגד בה, היא תהרוג אותי, אז היום אני יודע.

פקיילה היא תמצית פלאים שמורכבת מעלי סלק, מנגולד ותרד שתגרום לכל טריפולטאי שישב במסעדת יוקרה על סטייק אנטריקוט 800 גרם מדמם ויעבור לידו מלצר עם צלחת “טבחה בסלק “יבעט את הסטייק לכול הרוחות ויטרוף את הטבחה בסלק יחד עם המלצר”

שבת שלום

קצת על קותי אדלר כל הכתבות
חי נושם וחולם מתכונים וקולינריה.

אז מה דעתך?

הוסף תגובה חדשה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם